Skip to content

זנות – המפגש המוזר בין המפסידים בשיטת השוק החופשי

הסופר הצרפתי מישל וולבק תיאר את המציאות החברתית המודרנית בשני צירים שאפשר למקם בהם את האדם בצורה כזאת שיתארו בצורה מדוייקת להחריד את שוויו החברתי. הציר הראשון הוא הכסף, והציר השני הוא האטרקטיביות המינית. כמובן שיש קורלציה כלשהי בין הצירים, אבל היא לא מוחלטת, וחשוב יותר – מלבדן אין כלום. החברה המערבית כבר לא סוגדת לאנשי דת או מלומדים, היא סוגדת למיליונרים ודוגמניות.

גלעד כהנא ניסח את זה יפה באחת ההופעות של הג'ירפות, כשהוא שאל את הקהל: "יש כאן מישהו שהוא גם עשיר וגם יפה?", להיות רק עשיר או רק יפה זה לא מספיק ובוודאי שלא חס וחלילה להיות עני ולא אטרקטיבי, ולא משנה עד כמה התכונות האחרות שלך (נדיבות, חמלה, אינטיליגנציה) מרשימות.

בחברה שלנו גם בהקשר הפיננסי וגם בהקשר המיני יש שוק חופשי, ולשוק החופשי יש תוצאות מיידיות. בעוד בקומוניזם הכלכלי רוב האנשים פחות או יותר שווים במעט שיש להם, בשוק החופשי למעטים יש הרבה – ולרבים יש הרבה פחות. אותו הדבר ניתן להשליך להקשר המיני – בעוד לחלק מהאנשים יש עשרות ואפילו מאות פרטנרים לזוגיות ולמין, ישנם כאלה שנשארים בתולים עד גילאים מבוגרים ולעיתים לא מוצאים פרטנר בכלל.

בהקשר המיני הבעייתיות בשוק החופשי היא גדולה יותר מאשר בהקשר הכלכלי, בעוד בהקשר הכלכלי ישנה צמיחה – העוגה הכלכלית גדלה כל הזמן וכך גם העניים יכולים לחיות הרבה פעמים בצורה סבירה. בהקשר המיני מדובר על משחק סכום אפס, בדומה למבחן הפסיכומטרי זה לא משנה כמה קיבלת בעצמך אלא כמה קיבלת ביחס לאחרים. אין צמיחה בהזדמנויות המיניות, בסופו של דבר מספר הפרטנרים הפוטנציאליים ביחס לתחרות נשאר קבוע (ולפעמים אפילו מדרדר, אם לדוגמה חיית כגבר בסין בתקופה בה החלו "להיעלם" התינוקות ממין נקבה).

בעוד הוקטור הכלכלי הוא וקטור מתועד שמתדיינים עליו כל הזמן, הווקטור המיני נשאר עמוק בטאבו הציבורי. ועולה לפעמים במהלך שיח פמניסטי שמדבר על אי השיוויון המגדרי ולא מסתכל על התהליך בצורה הוליסטית. העוני המיני הוא מעורר רחמים ופלצות אפילו יותר מהעוני הכלכלי – לא כיף לחשוב על זקנה שמחטטת בפח, אבל אפילו פחות מהנה לדסקס על גבר שמאונן כל יום מול פורנו, ולמעשה למעט מישל וולבק אין הוגה אחר שמתעסק בכך ברצינות.

גם את הוקטור המיני ראוי לחלק לשני חלקים, ההסתכלות ההיסטורית וההסתכלות המגדרית. וולבק מתאר את ההשתלטות ההיסטורית של עקרונות השוק החופשי על המיניות ומוצא את שורשיהן במהפיכה ההיפית של האהבה החופשית בשנות ה-60. האהבה החופשית גרסה מעבר מהמונוגמיה והחתונה בשנות ה-20 המוקדמות לכל היותר (הגישה הסוציאליסטית למיניות) לאהבה חופשית, בה כל אדם יכול להיות עם מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. כתוצאה מכך מנגנוני ההיצע והביקוש עשו את שלהם, האטרקטיביים מינית הפכו להיות מצרך מבוקש – ואילו הלא אטרקטיביים נדחקו הצידה.

הוקטור המגדרי הוא חשוב להבנת תמונת המצב הכוללת, ועליו מישל וולבק כמעט ולא מדבר – מכיוון שכל ההגות שלו מתייחסת אקסלוסיבית לגברים. אם שני הצירים החשובים לסטטוס חברתי הם אטרקטיביות מינית וכסף, אפשר לשייך את היתרון היחסי בכל אחד מהם לכל אחד המגדרים – בעוד גברים מרוויחים יותר ושולטים במעמד הכספי הרי שבהקשר המיני הם דווקא הצד החלש. בעוד אישה, כמעט בכל רמת אטרקטיביות יכולה למצוא כמעט תמיד פרטנר מיני – גבר שאינו אטרקטיבי דינו נחרץ. הדינמיקה החברתית המינית עובדת כך שגברים מציעים את עצמם לבחירה, ואילו הנשים הן אלו שבוחרות.

סוג של איזון מוזר מתרחש בתעשיית הזנות. הגברים שנמצאים נמוך בהיררכיה של האטרקטיביות המינית הולכים לנשים שנמצאות נמוך בהיררכיה של הכסף ומבצעים סחר חליפין של מין תמורת כסף. באקט משפיל כל אחד מהצדדים מודה בחולשתו, האישה מודה בחולשתה להשיג כסף בדרכים אחרות והגבר מודה בחולשתו להשיג מין בדרכים אחרות. האם זנות היא מוסרית או לא מוסרית? זאת כבר שאלה קשה.

מודעות פרסומת

טיל לוגי לצמחונות וחזרה

"החטא החמור ביותר כלפי בעלי החיים אינו השנאה כלפיהם, אלא האדישות כלפיהם. זו התמצית של חוסר אנושיות" (ג'ורג' ברנארד שו)

הכל התחיל לפני כמה חודשים, יצא לי לשוחח עם חבר צמחוני. והגענו לשאלות הבנאליות: למה אתה צמחוני? מה עם סבל של בני אדם? ועוד שאלות כאלה או אחרות בהן נתקלים צמחונים מדי כמה זמן. כשלא הצלחתי להתמודד היטב עם הטיעונים שלו בעד צמחונות, התחלתי לחשוב ולקרוא על הנושא ונגלה לפניי עולם של מורכבות מוסרית ועניין אינטלקטואלי משמעותי.

צמחונים/טבעונים (בכל פעם שאני כותב צמחונים אני מכליל את שתי הקבוצות) משמיעים טיעונים רבים, הטיעון שמצאתי כהכי משכנע בשורה התחתונה הוא "האם זה מוסרי לגרום סבל לבעלי חיים אך ורק כדי שיהיה לך טעים?". הטיעון לא סתם מנוסח כשאלה, בסופו של דבר הוא סובייקטיבי למדי, כמו המוסר עצמו. ההשתקפות המוסרית והתרבותית של סבל משתקפת היטב גם בין הדתות, היהדות לדוגמה שלא אוכלת בשר, מקדשת קודם כל את העם היהודי ואת הנפש האלוקית, במקום השני עומדים שאר הגויים ולאחר מכן בהפרש לא כל כך ניכר הבהמות להן אין נפש כלל. בפרספקטיבה הזאת די ברור למה היהדות לא אוסרת לאכול בשר.

הבודהיזם לעומת זאת שם  את הסבל, או ליתר דיוק את ההימנעות מסבל במרכז הפרספקטיבה המוסרית של הדת. ולכן הבודהיסטים הם לרוב טבעוניים. והשאלה המרכזית שצריכה להישאל היא האם יש ערך בעיני המבתונן לסבל של בעלי חיים? ואני חושב שרוב בני האדם יענו על השאלה הזאת כן. בדיוק בגלל זה אנחנו מתחלחלים כשאנחנו רואים מישהו מתעלל בגור כלבים, או זורק אבנים על חתולים. הרוב המוחלט של בני האדם מרגיש באופן טבעי אמפתיה לבעלי חיים.

עם זאת יש הבדלים תפישתיים משמעותיים בהבחנה בין ערך של חיי אדם לחיים של בעל חיים אחר. רוב האנשים יסכימו שעדיף שימות כלב או קוף ולא בן אדם (או שכלב או קוף יסבול ולא בן אדם), למרות שגם כאן יש שוליים שסבורים שערך של סבל או חיים של בעל חיים שקולים ולפעמים אף עולים לחשיבות של אדם. לא על השוליים האלה אני רוצה לדבר. ישנו גם מדרג אמפתיה טבעי שמעדיף בעלי חיים יותר אינטיליגנטיים ודומים לבני אדם מאשר בעלי חיים פחות אינטיליגנטיים, בגלל זה אנחנו נרגיש יותר אמפתיה לשימפנזה מאשר ללטאה.

הגענו כאן לשתי תבונות מעניינות, סבל של בעלי חיים הוא שלילי בעינינו, אבל פחות שלילי מסבל של בני אדם. ומכאן עולה שאלה מעניינת, כמה בעלי חיים שווה כל אדם? האם סבל של אלף כלבים שווה ערך לסבל של בן אדם? האם מוות של מיליון פרות שווה למוות של בנאדם יחיד? ברגע שאנחנו מקבלים את שתי ההנחות הראשונות, הרי שתיאורטית חייב להתקיים מפתח מהסוג הזה. יכול להיות מישהו שיגיד שהיחס הוא כמעט אינסופי, כלומר מבחינתו עדיף שיסבלו טריליון גורי כלבים, ולא בנאדם אחד. אבל מכאן גם עולות שאלות כמותיות על הסבל, עד כמה סובל? האם שריטה של בנאדם שווה לעינוי של טריליון גורים?

החישובים שהצגתי נראים קצת טרחניים ומוזרים, אבל בשורה התחתונה אני הולך להתבסס על החישוב הזה כדי להראות שכמעט כל אחד בחישוב המוסרי הבסיסי ביותר הוא צמחוני.

אבל לפני זה אני מרגיש צורך להתייחס בקצרה לשאר הטיעונים שמעלים צמחונים:

א.      זה יותר בריא להיות טבעוני – לא מדוייק, אפשר לאכול מאוד בריא ולהיות אומניבור, זה הרבה יותר תלוי במה וכמה אתה אוכל באשר מה אתה אוכל. טבעוני יכול לאכול כל היום בצק עלים ושוקולד, ואמוניבור יכול לאכול בשר רזה ולחם מחיטה מלאה ולהיות בריא לא פחות.

ב.      טיעונים אקולוגיים למינהם – נכון, זה יותר אקולוגי להיות טבעוני. אבל זה גם יותר אקולוגי לצרוך פחות חשמל, או מוצרים באופן כללי. יש דברים הרבה יותר טובים לסביבה שאפשר לעשות מאשר להיות טבעוני.

ג.       זה לא מוסרי להרוג יצורים חיים בשביל הקיום שלנו – זהו טיעון שהוא אקסיומה מוסרית שאני מאוד לא מזדהה איתה, אני אגע בזה בהרחבה קצת יותר בחלק שמדבר על דגים ועכברים. חשוב גם להבדיל את זה מהטיעון שמדבר על סבל של בעלי חיים, שהמשמעויות המוסריות מאחוריו הן שונות לגמרי.

ד.      האדם לא נועד לאכול בשר – זה פשוט שקר, רוב המחקרים המדעיים המודרניים מראים שבן אדם בבסיסו הטבעי הוא אומניבור.

 לפי חישוב שהתבצע, בממוצע כל אדם בחייו אוכל כ-14,000 בעלי חיים. עכשיו איני רוצה להתחיל בפוסט הזה לפרט על הסבל שעוברים בעלי חיים בגידולם, כי הנושא הזה ידוע לכל מי שקצת מוציא את הראש מהחול מדי פעם, רק אסכם באנקדוטה קצרה: לתרנגולות בתהליך הגידול מקצצים את המקור בלי הרדמה כדי שלא יוכלו לפגוע אחת בשניה (המקור הוא איבר שמלא בעצבים, והתרנגולות מרגישות כאב עז כשזה מתבצע). אני גם מזניח כאן קצת לא בצדק את כל נושא תעשיית החלב והביצים, כדי לא להעמיס על הקורא אפילו יותר – אבל גם הן עומדות באותו סטנדרט מוסרי.

והשאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו היא, האם הסבל של 14 אלף בעלי החיים האלה, שווה את זה שיהיה לו טעים. כי בשורה התחתונה היתרון היחיד של אכילת בשר על פני תזונה צמחונית הוא שיהיה לך טעים. וכשאתה מעמיד את השאלה הזאת בפני רוב בני האדם אני חושב שהרוב יגידו שעדיף שבעלי החיים לא יסבלו, אבל בכל זאת ממשיכים לאכול בשר.

וזה נובע משתי סיבות די בנאליות, החברה שלנו בנויה מסביב לאכילת בשר: עוף בשבת, קאסה דה ברזיל, מנגל ביום העצמאות – אלו כמה דוגמאות קטנות לעד כמה עמוק אכילת בשר נתפשת כמובנת מאליו ולגיטימית בתוך המיינסטרים של התרבות הישראלית והמערבית. והסיבה השניה היא שתהליך ייצור הבשר מוחבא מאיתנו, אפילו הטרמינולוגיה עצמה שמתייחסת ל"ייצור" ולא למה שבאמת קורה: גידול וטבח מחביאה את כל הזוועות שקורות מאחורי הקלעים. הרבה צמחונים קוראים לאנשים לראות איך בעל החיים נטבח, בעיניי דווקא השחיטה היא החלק היותר הומני בכל התהליך, אם זה מתבצע בצורה מקצועית (וגם זה לא תמיד קורה) בעל החיים מת מהר והסבל שלו הוא לא גדול. דווקא הזמן שבו התרנגולת גדלה בהאבסה, בצפיפות נוראית כשכל ייעודה היא להיטבח בסופו של דבר היא החלק המזעזע באמת. הטבח הוא אמנם גרפי יותר ומזעזע יותר רגשית, אבל מבחינה תועלתנית אין ספק שבגידול טמון הסבל האמיתי.

אבל כשהמזון מגיע מוכן ומבושל, כשהתרנגולת היא שניצל או שיפוד וכשהפרה היא סטייק או המבורגר אז שוכחים שלפני זה היה בעל חיים שסבל בצורה נוראית כדי שלנו יהיה טעים (ובלי שום סיבה אחרת).

על עכברים ודגים

לפי הערכות, בכל 10 דונמים של חקלאות תעשייתית מתים בכל שנת גידול 150 בע"ח, כתוצאה מהדברה ומקציר. חלק גדול מבעלי החיים האלה הם עכברים שחיים בשדות. עכברים וחולדות כידוע משמשות פעמים רבות לניסויים מדעיים, הרבה בגלל הדמיון שלהם לבני אדם והעובדה שמדובר ביצורים מתוחכמים למדי. בהקשר של אינטיליגנציה ויכולת חישה אין הבדל משמעותי בין פרה לבין עכבר כשנראה שהעכבר הוא כנראה היצור היותר אינטיליגנטי.

כלומר, גם צמחונות וטבעונות בשורה התחתונה גורמת למוות וסבל של בעלי חיים, ובעוד בקר נשחט בצורה יחסית הומנית, עכברים עלולים לגסוס ימים כתוצאה מהרעלה או להיפצע קשות מטרקטורים בשדות. למעשה ישנם חוקרים שטוענים שחקלאות של בקר בשדות מרעה היא יותר הומנית מבחינת סבל לבעלי חיים מאשר שדות חקלאיים כי פחות בעלי חיים מתים עבור כל קילוגרם של חלבון [1]

אם זאת שווה להזכיר שבישראל לפחות רוב הבקר שאנחנו אוכלים לא ניזון בשדות מרעה אלא מקבל תוצרת חקלאית, כך שלמעשה אין שום חיסכון בחיים בהקשר הזה (באוסטרליה לעומת זאת רוב הבקר כן מגודל בשדות מרעה)

מכאן עולות שאלות מוסריות אפילו יותר מעניינות, נניח שאני בוחר לאכול עכשיו טופו במקום חיטה, למרות שאני יודע שנדרש יותר שטח כדי לגדל טופו (וכתוצאה מכך זה גורם להרג של יותר בעל חיים). עשיתי בעצם בחירה דומה לבחירה שעושה אומניבור, בחרתי לגרום להרג של יותר בעלי חיים רק כדי שיהיה לי יותר טעים.

הרבה טבעונים מתנערים מההשוואה הזאת בטיעון שהרג בעלי החיים לא נעשה בכוונה, אלא כתופעת לוואי מהגידולים החקלאיים. אבל אני מוצא את הטיעון הזה קצת פאתטי, ברגע שיודעים את ממוצע המיתות בשדה הרי אנחנו יכולים לחשב בדיוק מוחלט כמה בעלי חיים צריכת מזון צמחי תהרוג. העכבר בשדה סובל לא פחות, גם אם ההרג נעשה בצורה מכוונת וגם אם לא.

ומכאן אנחנו מגיעים לדגים, הרבה מהצמחונים לא אוכלים דגים. הרבה בגלל הטיעון המוסרי ההוליסטי-דתי שמדבר על כך שאסור להרוג בעלי חיים בשביל רווחת בני אדם. ועם זאת הטיעון הזה הוא חלש ואבסורדי, נניח שאנחנו צריכים לצרוך שני קילוגרם של חלבון. דרך אחת היא לגדל חומוס/טופו/אורז בשדה, ודרך אחרת היא לדוג כמות כלשהי של דגים בים או בבריכת דגים.

הרי שבדרך הראשונה אנחנו מרעילים ודורסים עכברים שהם יצורים הרבה יותר אינטיליגנטיים ומפותחים מדגים, בדרך השניה אנחנו גורמים לסבל קצר לרוב (ההריגה כתוצאה מההוצאה מהים) ליצורים נחותים וטיפשים הרבה יותר.

ועם נראה שרוב הצמחונים מחזיקים בדיעות מוסריות שהן יותר "דתיות" (מתבססות על אקסיומות) מאשר תועלתניות גם כאשר זה נוגע לסבל.

השאלה השנייה שעליה לא קיבלתי תשובה משכנעת היא למה לא להרוג דגים? הרי הדג בסופו של דבר ימות גם ככה בין אם מזקנה/רעב/יטרף על ידי דג אחר. מהי המשמעות של עוד שנת חיים עבור דג? ישנם טיעונים אקולוגיים שמדברים על דגה מוגזמת והם לגיטימיים, אבל מבחינת סבל נראה שאכילת דגים מוסרית הרבה יותר מחקלאות כמקור לחלבון.

תרנגולות ובקר

הרבה פעמים כשאנשים עושים את המעבר, הם מתחילים מצמחונות ולאחר מכן עוברים לטבעונות. המעבר הזה הוא אמנם מאוד טבעי מבחינה פסיכולוגית, אבל לטעמי מעבר הרבה יותר קל ותועלתני יהיה קודם להפסיק לאכול עוף וביצים, ולאחר מכן לאכול בקר וחלב.

אמנם שני בעלי החיים האלה מוגדרים בכפיפה אחת, אבל למעשה יש הבדלים מאוד משמעותיים בינהם.

א.      תרנגולות הם יצורים קטנים יותר – נדרש להרוג יותר מ-10 תרנוגלות כדי לקבל את אותה כמות בשר שנותנת פרה אחת.

ב.      תנאי הגידול של התרנגולות גרועים הרבה יותר – לולי סוללה וגידול של תרנגולות לשחיטה גרועים הרבה יותר מבחינת סבל מאשר רפתות של בקר לתעשיית החלב או תעשיית הבשר.  לרוב דווקא בתעשיית הבקר יש התייחסות אמפתית והרבה פחות תעשייתית לפרות. לפחות בארץ רובן מוחזקות בתנאים סבירים למדי, ולפעמים אפילו בתנאים טובים הייתי מעז להגיד.

לסיכום

כמה כללי אצבע להקטנת סבל בעלי חיים:

–          לאכול דגים זה טוב

–          תרנגולות וביצים זה רע מאוד

–          מוצרי חלב זה לא טוב, אבל עדיף על פני ביצים

–          לאכול בקר שגודל בשדות מרעה עדיף על מזון צמחי, אכילת בקר שלא גודל בשדות מרעה עדיין עדיף על פני אכילת תרנגולות.

[1] –http://www.morehouse.edu/facstaff/nnobis/papers/Davis-LeastHarm.htm

נ.ב

מאמר מצויין של יובל נוח הררי, שמפרט על הקשרים הבעיתיים שיש בין מעשים לבין השלכות. ולמה לא בטוח שדווקא טבעונות היא אופטימלית.

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1731182

המחאה החברתית שוב יוצאת לדרך, והחרדים בוודאי מחכים בקוצר רוח לגל ההטבות הבא

לפני כמה ימים פרסמו בכלכליסט ריאיון עם פרופ' עומר מואב שמעבר להיותו חוקר אקדמי מוביל היה גם יועצו של שר האוצר שטייניץ. וציטוט אחד מהראיון הזה מסכם היטב את כל הישגי המחאה החברתית של הקיץ שעבר:

"מואב לא הסתיר את דעותיו מעולם, וכבר בשלהי הקיץ שעבר הוא יצא לדבר עם המוחים ברוטשילד וניסה להסביר את משנתו. בין היתר טען כי המטרה שלשמה יצאו למאבק, כפי שהוא מגדיר אותה, שיפור איכות החיים של המעמד הבינוני בישראל – והדרישות שהם מבקשים יפגעו במעמד הבינוני בסופו של יום. "הנבואה הזו התגשמה בצורה די מדויקת. אם נסתכל על הנושא של הדיור זה מה שקרה בסוף. אני לא חושב שזה נכון שיכבידו את נטל המס על המעמד הבינוני, כדי להעביר עוד תקציב לחרדים".

ועל מה מואב מדבר בדיוק? שתי ההחלטות הכי כבדות תקציבית שהתקבלו כתוצאה מהמחאה בקיץ של שנה שעברה לא עזרו כלל לרוב משתתפי המחאה ששייכים למעמד הביניים, למעשה ניתן לומר שהם אפילו הרעו את מצבו. מי כן הרוויח מהמחאה? האוכלוסיה החרדית.

ה"הישג" הראשון של המחאה בקיץ שעבר היה תיקוף והגדלה של הדיור בר ההשגה לזוגות צעירים. המלכודת האמיתית בחוק התחבאה בסעיף הקריטריונים שקובע מי זכאי לדיור בר השגה. ואני מצטט:

"על פי הצעת אטיאס, 50% מהפרויקטים לדיור בר השגה יוקצו תוך התייחסות למרכיב השירות הצבאי ו-50% לא יכללו התייחסות למרכיב זה. בפרויקטים שיכללו התייחסות לשירות הצבאי יזכה זוג שמבקש לקבל דירה ב-5 נקודות זכות בגין כל שנת שירות בסדיר (בסה"כ 15 נקודות אפשריות). בנוסף, יינתנו 5 נקודות זכות בגין שירות מילואים פעיל של אחד מבני הזוג ועוד 10 נקודות בגין שירות צבאי או לאומי/אזרחי של בן הזוג השני. 70 הנקודות הנותרות יינתנו בגין שנות נישואים – 7 נקודות עבור כל שנת נישואים.

 במחצית השנייה של הפרויקטים יינתנו כל נקודות הזכות עבור שנות נישואים. בנוסף, הדירות יחולקו לפי מספר הילדים בכל משפחה, כאשר 45% מהדירות יוקצו לזוגות עם 3 ילדים או יותר, 35% יחולקו לזוגות עם ילד או שניים ו-20% יחולקו לזוגות ללא ילדים או לרווקים מעל גיל 35."

 הבעיה שהקריטריונים האלה נשמעים קצת מעורפלים אם לא מצמידים אליהם דוגמאות אמיתיות, אז אם ניכנס לפרטים ספיציפיים.

נניח שיש זוג חרדים שהתחתנו בגיל 18 (כפי שמקובל במגזר הנ"ל) והם בגיל 25 מחליטים לבקש דיור בר השגה, כמו גם זוג חילונים שהתחתנו בגיל 27 ופונים בגיל 28 לקבל דיור בר השגה. נניח ששני בני הזוג החילונים שירתו בצבא ואחד מבני הזוג גם מבצע שירות מילואים פעיל. מי יקבל קדימות בקבלת הדיור? ניחשתם נכון – הזוג החרדי.

 למעשה הקריטריונים בנויים כך שהם נותנים יתרון עצום לזוגות שמתחתנים בגילאים מוקדמים, וכשגיל הנישואים הממוצע בתל אביב עומד על מעל 30, ברור לגמרי שדיור בר השגה לא יהיה בר השגה למעמד הביניים: אלא בעיקר לציבור החרדי. ומי משלם את המיסים שמסבסדים את הדיור? ובכן זה כמובן מעמד הביניים. חוק דיור בר השגה הוא פשוט עוד דרך מתוחכמת להעביר כסף ממעמד הביניים לאוכלוסיה החרדית. עלות החוק אגב היא 1.5 מיליארד שקלים לשנה, לקרוא ולבכות.

 גם חוק חינוך חובה מגיל 3 מדגים את אותו הרעיון – ככל שלמישהו יש יותר ילדים, כך סביר להניח שהוא נהנה יותר מהחוק (מקבל יותר מימון באופן יחסי). ומי המגזר שיש לו הכי הרבה ילדים? החרדים כמובן.

 כשהקריטריונים לדיור בר השגה פורסמו הופתעתי מהשקט היחסי שבו הם עברו, המפלגה היחידה שניסתה לעשות משהו בנושא ואף עתרה לבג"צ הייתה ישראל ביתנו – ומהתרשמותי היא לא קיבלה שום קרדיט תקשורתי בנושא. המשמעות כפי שאני תפסתי אותה הייתה צריכה לגרום לכל מעמד הביניים לעמוד על הרגליים האחוריות שלו, הייתי מצפה להפגנות ענק מול הכנסת. אבל כלום, גורנישט, נאדה. ועכשיו ההפגנות חוזרות ואף אחד עדיין לא מדבר על הנושא הזה.

 האמת העצובה היא שהמחאה החברתית לא נשענת על יסודות אינטלקטואליים חזקים במיוחד. הדלק המרכזי מאחוריה הוא פופוליזם ולכן הדרישות שלה הן לא קוהרנטיות וטיפשיות. ומי שחכם מספיק כדי לרתום לטובתו את המחאה החברתית הוא הציבור החרדי שרוכב לו על משב הרוח הסוציאליסטי וגורם להעברה של עוד תקציבים מהעשירים (מעמד הביניים) לעניים (המגזר החרדי).

הצגה חלקית של עובדות: הרצח השקט של החשיבה הביקורתית

"המדיום הוא המסר" מ.מקלוהן

המטרה של הפוסט הזה היא יומרנית במיוחד: לקעקע את היסודות שעליהם עומד כל השיח הציבורי והבין אישי, ולדון במימד שלא מקבל כמעט התייחסות בשום מקום על אף העובדה שהוא חשוב יותר הרבה פעמים מהתוכן עצמו. בבואי לכתוב את הפוסט הזה, התקשיתי מאוד בלמצוא אפילו את הטרמינולוגיה המתאימה לתיאור התופעה עליה אני רוצה לדבר – מכיוון שהדיבור עליה לא מספיק שכיח. הביטוי הכי טוב שהצלחתי למצוא הוא הביטוי הלא כל כך סקסי: "הצגה חלקית של עובדות".

כדי להתחיל את ההסבר, הייתי רוצה שתסתכלו על תצלום המסך הבא מאתר "חופש", הבהרה לאילו שאינם מכירים: חופש הוא אתר שתומך בהפרדת דת ממדינה ובאתאיזם באופן כללי.

Image

סימנתי במלבן אדום את החלק עליו רציתי לדבר. בחלק הזה ניתן לראות המון כתבות, חלקן הגדול מדבר על כל מני עוולות שקרו בציבור החרדי והדתי: משגיח כשרות שמאיים על בעל מסעדה, כפייה דתית של בני עקיבא וסידור מלא חיידקים בכותל.

אם מישהו ירצה לבחון בעין ביקורתית את האתר הוא ינסה לנבור בכתבות: לבדוק אם הן מתייחסות למקרים אמיתיים, הוא יבדוק אם אין התלהמות או הגזמה בכותרות – ואז הוא יבחר איך להתייחס לפרסום בהתאם להשקפת עולמו, אם הוא אתאיסט סביר להניח שהוא יזועזע מהדברים, אולי אפילו יעשה Share בפייסבוק – אם הוא אדם מאמין סביר להניח שהוא יתייחס לעובדות בביטול, אם כי אפילו יותר סביר להניח שהוא לא יכנס לאתר חופש מלכתחילה.

העמודה הקטנה הזאת שהדגשתי באדום: מכילה כתבות ומידע. המידע שנבחר מייצג 0.0000001%~ מכמות האירועים שקורים במגזר הדתי והחרדי. סביר להניח שאתר חופש בחר בצורה סלקטיבית את העובדות שהכי מתאימות להשקפת עולמו ובחר לפרסם אותם, האתר חופש בחר לא לפרסם מסיבות ברורות ששיעור הפשע במגזר החרדי לפי הסטטיסטיקות נמוך פי 2 מאשר באוכלוסיה הכללית, הוא גם לא פרסם ש-20% מהקצינים הם דתיים (גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה הכללית).

למעשה אתר חופש בחר חלק מזערי במיוחד של העובדות ובוחר לפרסם רק אותן, בדרך כזאת הוא יוצר מצג שווא אצל קורא האתר שכל דבר שקשור לחרדים הוא רע. אם הקורא הוא אתאיסט ונכנס לעוד אתרים כמו "דעת אמת" או האתר של מפלגת אור והתקשורת החילונית הוא כמעט תמיד יראה אך ורק כתבות שליליות על חרדים. וכך בקלות יווצר בעיניו מצג שווא שיגרום לו לחשוב שרוב הדברים שקשורים למגזר החרדי והדתי הם שליליים, כי הוא נחשף אך ורק לעובדות שליליות.

זוהי הצגה חלקית של עובדות – ואולי כולן נכונות לחלוטין. לא בחרתי את אתר חופש במקרה, בחרתי אותו כי אני אתאיסט שמסכים עם השקפותיו של אתר חופש באופן כללי, וכדי להראות שזה מאפיין גם את האתרים "הנאורים" כביכול ולא רק אתרים "חשוכים". אבל התופעה הזאת של הצגת עובדות סלקטיבית קורית בכל קבוצה ובכל מדיום שמפרסם עמדות כלשהן, באתרים של דתיים, באתרים של שמאלנים, באתרים של ימנים ובמידה מאוד גדולה גם בתקשורת הפופולרית. "הצגה חלקית של עובדות" היא הכלי הרטורי הכי דמגוגי והכי נפוץ והכי אפקטיבי שקיים בעולם.

Image

כבר אין טעם לשקר או להמציא עובדות, יש מספיק עובדות שתומכות בכל דיעה שניתן להעלות על הדעת, אפשר גם בקלות למצוא עובדות סטטיסטיות או מחקריות שיתמכו בכל טענה. לדוגמה אם ברצונכם לטעון שההשקעה בחינוך בארץ היא מהגבוהות בעולם המערבי אתם יכולים להציג את הנתון הבא: שיעור ההשקעה בחינוך היחס לתמ"ג בישראל הוא השני בעולם רק אחרי איסלנד וגבוה משמעותית ממוצע ה-OECD. אבל אם אתם רוצים לטעון את הטענה ההפוכה, אתם יכולים לציין שההשקעה בישראל פר תלמיד היא מהנמוכות בעולם המערבי. שתי הסטטיסטיקות האלה נכונות לחלוטין, ושתיהן מייצגות אג'נדות נפרדות לחלוטין.

בשביל האתגר החלטתי לבדוק אם אני יכול למצוא מחקר שיציג את הסיגריות באור חיובי למרות הידע המצטבר השלילי עליהן, לא לקח לי יותר מדי זמן:

http://partialobjects.com/2011/11/cigarettes-are-good-for-you-science/

מהסיבה הזאת אני מוצא קבוצות נושאיות, קבוצות שמתרכזות סביב נושא מסויים בו יש להן הסכמה: כגון פורום מפלגת העבודה, אנונימוס ואפילו במידה מסויימת דברים כמו קבוצות שעוסקות בניתוח טכני של מניות, כמטופשות להחריד. רוב האינטראקציה החברתית בקבוצות האלה נסובה סביב גילוי של מידע שתומך בהשקפות שלהם ואז דיון על כמה שהוא חשוב והכרחי, מידע שנוגד את ההשקפות לא מגיע אף פעם לפרסום מכיוון שרוב המשתתפים בפורומים האלה לא צורכים ערוצי תקשורת או מידע שמשדרים אותו (מכיוון שאנשים נוהגים לקרוא מקורות שאיתם הם מזדהים מבחינה אידיאולוגית, חילונים לא קוראים את יתד נאמן וחרדים לא קוראים את הארץ). ואם מגיע משתתף מבחוץ שיש לו השקפות אחרות הוא יכול לצפות במהרה ללינץ' וירטואלי (כי הוא יצטרך להתווכח מול עשרות אנשים שמחזיקים בעמדות מנוגדות לשלו).

בעיניי שינוי הגישה שכל אחד צריך לנקוט הוא קודם כל להפסיק להשתייך לקבוצות נושאיות ולהשתייך לקבוצות פלורליסטיות בלבד, דוגמה טובה לקבוצה פלורליסטית שמתקיימים בה דיונים פורים ולא רק חיזוק של דיעות קיימות הוא אתר האייל הקורא. הסוגיה השניה שצריך להתייחס אליה הוא תקשורת ההמונים, גם אם Ynet כדוגמה מייצגת הוא פלורליסטי ורבגוני בהרבה מקבוצות נושאיות הרי שהוא עדיין יכול להחזיק באג'נדה בצורה פשוטה מאוד. נניח שהעורכים של Ynet מתנגדים לרה"מ: כל מה שהם צריכים לעשות הוא להציג עובדות בצורה חלקית – אבל לא לחלוטין לכיוון אחד. לדוגמה: ניתן ש-80% מהכתבות יהיו כתבות שמאזכרות את רה"מ באופן שלילי ו-20% מהכתבות יאזכרו את רה"מ באופן חיובי. לא יהיה ניתן לבוא בטענות ל-Ynet על כך שהם רק נגד הממשלה במובהק, כי הם יכולים תמיד להגיד שיש להם גם כתבות חיוביות.

הרעיון הוא שבמקום לבדוק את סגנון הכתיבה, את הדיוק והרצינות של העיתון ואת סוללת הכותבים שיש לו. המדדים המעניינים יותר הם המטא מדדים שאומרים איזה מידע העיתון בוחר להציג: האם הוא בוחר להזכיר אלימות של פלשתינים או דווקא אלימות של מתנחלים? וכמה מילים הוא בוחר להקדיש לכל אחד מהם. השאלה על מה עיתון כותב היא שאלה הרבה יותר חשובה ואקוטית מהאם מה שהוא כותב הוא נכון – ועם זאת, השיח כמעט אף פעם לא מתמקד בכך. וכך עם ישראל פעמים רבות מתעסק בספירה הציבורית בנושאים צהובים ולא חשובים מכיוון שהם מוצגים על ידי התקשורת, על חשבון נושאים חשובים ולא צהובים. לפני שמתעסקים בהאם מה שכתוב הוא נכון? חשוב לעצור ולשאול מהי האג'נדה מאחורי התעסקות דווקא בנושא הספיציפי הזה. כי הבחירה המרכזית שכל כותב עושה הוא לא מה לכתוב, אלא על מה לכתוב.

מסה נגד ליברטריאניזם

"…חוקי העישון הדרקוניים, והמסע הצדקני והצעקני שמלווה אותם, הם חלק מאיזו אווירה חדשה, של מוסרנות במקום מוסר, צדקנות במקום צדק. זה חוק אחד מתוך שורה שלמה של חוקים בהשראת כל מיני גלעד ארדנים וזהבה גלאונים, שמגלמים איזו רוח יאפית קמצנית ונטולת הומור, זעיר-בורגנית וקפוצה, שהיתה רוצה לכפות עלינו, אם רק ניתן לה, את העולם הזה שבין הג'יפ הממוזג לג'ים הממוזג. קשה לשים על זה את האצבע, אבל איזו רוח טהרנית צוננת משתלטת על הספרה הציבורית, ואין בה לא חמלה, ולא סליחה כלפי חולשות אנוש, ולא הכרה אמיתית בזה שאנשים באמת שונים, והיא רואה את כל העולם דרך זכויות, ודרך מי יכול לתבוע את מי על מה. היא תופשת יחסים בין אנשים במונחים של חוזה, ומוחה הצר אינו מסוגל לראות רבדים, או מורכבות, מקומות שבהם אמפטיה מרככת כעס, וסולידריות נרקמת מסביב ובין אנשים. היא מחלקת את היקום לאשמים וזכאים, קורבנות ומקרבנים, ואין לה מושגים להבין בהם חילופים יותר מסובכים, ותלות, וקצוות פרומים…" <גדי טאוב מסכם את התנגדותו העקרונית לחוקי העישון הפאסיבי בפוסט מנובמבר 2007>

המתכון של הליבטריאניזם ממבט ראשון נראה מנצח: "כל אדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד הוא אינו פוגע באנשים אחרים", והפופולריות של הליברטריאניזם בקרב חוגים משכילים שומרת על עוצמתה כבר שנים רבות. אבל הליברטריאניזם אפילו לא מציג את עצמו לראווה, לא תשמעו רבים בספירה הציבורית משתמשים אפילו במושג הזה – אבל כל השיח הציבורי מלא במושגים ליברטריאניים. "איש איש באמונתו יחיה" (למרות שבציטוט המקורי זה היה צדיק), "זכויות טבעיות", וחירות כזכות המובילה לפני כל שאר הזכויות שמתנגשות להן בינן לבין עצמן כמו כל מושגים במערכת לוגית עם אקסיומות מטופשות.

אני מוצא את זה מפתיע שאנשים מסוגלים לבסס את כל המצפן המוסרי שלהם על כלל אצבע (שמצוטט ברישא של פוסט זה) שאפילו יותר פשטני מהציווי הקטגורי של קאנט שגם הוא די פשטני בפני עצמו. כשאני חושב על לתקוף את הליברטריאניזם, קשה לי לחשוב אפילו מאיפה להתחיל. אבל אם הייתי צריך להצביע על כשל יסודי אחד שקיים בליברטריאניזם הוא ההסתכלות על האדם כיחידה אוטונומית עצמאית, הכשל השני הוא ההסתכלות על אדם כרציונלי.

הליברטריאן יטען שכל אדם יכול לעשות כל מה שעולה על רוחו כל עוד הוא לא פוגע באחרים, אבל ההגדרה הזאת חסרת משמעות מכיוון שאין גבול אמיתי בין אינדיבידואל לחברה. החברה בנויה כמארג סבוך, כשכל אדם הוא כחוט שעובר במארג ומשפיע על שאר האנשים בצורות רבות. לדוגמה: אם אדם כלשהו בוחר מתוך העדפה, לחיות בעוני ולא לעבוד. האין הוא פוגע בכך במשפחתו ובילדיו שיקבלו חינוך גרוע יותר ושירותי בריאות גרועים יותר? האין הוא פוגע בשאר החברה שלא תהנה מעבודתו ומתרומתו למשק? כמעט לכל החלטה פרטית שאדם עושה יש השלכות על אנשים נוספים – כי אדם אינו אי בודד, הוא גם חבר, גם בן משפחה, גם משלם מיסים וגם עובד או מעסיק. במיוחד כשמדובר על תופעות תרבותיות. האם העובדה ש-80% מאזרחי ישראל מאמינה באלוהים משפיעה על שאר האוכלוסיה, על אורח חייהם על רמת חייהם ועל תרבותם? בוודאי שכן.

אבל לפי הליברטריאן, כל עוד האדם אינו פוגע בצורה ישירה בנאלית ונראית לעין באינדיבידואל אחר, החברה לא צריכה להתערב במעשיו – גם אם הפגיעה העקיפה בשאר החברה היא עצומה. גם אם קבוצה כלשהי בחברה מעודדת את חבריה להתנהגות לא פרודוקטיבית ולא סולידרית, הליברטריאן יציע שזוהי זכותם המלאה. אם זו לא איוולת, אני לא יודע איוולת מה היא.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לעובדה שבני אדם הם לא חיות רציונליות במיוחד טמונה בסיבה הכי דרמטית לשיעורים שונים של תרומות איברים במדינות שונות. האם אתם חושבים שהסיבה הכי דרמטית היא דת? או אולי סולידריות בין אזרחי המדינה? למעשה הסיבה הכי דרמטית לשינוי בשיעורים של המסכימים לתרומת איברים הוא ברירת המחדל בטופס שחותמים עליו בהקשר של תרומת איברים:

"הכלל הנהוג בישראל כיום הינו כי אין לקצור איברים מן המת ללא רשות מפורשת. לעומתנו יש מדינות שבהן הכלל הוא הפוך: מותר לקצור איברים מן המת, אלא אם הדבר נאסר במפורש. גם פה וגם שם עומדת לכל אדם אפשרות הבחירה, כשההבדל הוא בברירת המחדל. ברירת המחדל היא שקובעת מה הדין כשהנפטר לא הביע מעולם את העדפתו – האם מסיקים מכך איסור במשתמע (כמו אצלנו) או הסכמה במשתמע.

 לכאורה, לא צריך היה להיות הבדל גדול בשיעורי התרומה בין מדינות שונות, רק על פי ניסוחה של ברירת המחדל. אך העובדות המחקריות מוכיחות אחרת לגמרי. ניקח, לשם השוואה, כמה ארצות אירופאיות בעלות ברירות מחדל שונות. בשבדיה, שבה ברירת המחדל מאפשרת קצירת איברים מן המת, ההסכמה המשתמעת היא 86%, בעוד שבדנמרק, שבה ברירת המחדל הפוכה אחוז ההסכמה הוא 4% בלבד. שיעור ההסכמה בבלגיה הוא 98%, לעומת 28% בלבד בהולנד השכנה. השיעור קרוב ל-100% באוסטריה, לעומת 12% בלבד בגרמניה. גם בצרפת ההסכמה היא כמעט 100%, לעומת 17% בבריטניה. מספרים דומים מוצאים גם בארצות אחרות."

הראייה הזאת היא דוגמה מייצגת לעשרות התנהגויות לא רציונליות של בני אדם, שמיוצגות בהשמנת יתר, התמכרות להימורים ושימוש בסמים קשים. הפרופסור הישראלי דניאל כהנמן הוכיח התנהגויות לא רציונליות במחקרים רבים ואפילו קיבל על זה פרס נובל בשנת 2003. רק לפני כמה שנים פורסם הספר "פרדוקס הבחירה" שמציג שבני אדם מקבלים החלטות תת אופטימליות כשמרחב הבחירה גדל (כמו ברוב העולם המודרני בזמנים האלה). האדם הוא אמנם רציונלי בתמונה הגדולה, אבל הוא לא 100% רציונלי, ניתן לעבוד על המוחות שלנו באמצעות שטיקים פשוטים, מכיוון שהוא אינו מיועד להתמודד עם העולם המודרני אלא עם עולם של ציידים לקטים שכבר נכחד מזמן.

בעולם כזה, הגישה הליברטריאנית ששמה כל אדם כמנהיג טוטאלי על עצמו גורמת לאנשים לקבל החלטות לא רציונליות שפוגעות בהם ובחברה, והיא נותנת אפשרות לניצול של האנשים הפחות מוכשרים בידי האנשים היותר מוכשרים. היא לא רואה באנכיות חסרת פשרות כמפגע מוסרי. היא מדמיינת סימטריה בין עובדים ומעסיקים כשכזאת לא קיימת. הליברטריאניזם הוא רעיון מטופש ופשטני, וזה מעציב שרבים כל כך רואים בפילוסופיה הזאת דרך חיים.

השקפות אנטי מלחמתיות הן פריבילגיה לא מובנת מאליו

תגובה לפוסט "רצח הוא לא אנומליה במלחמה", בבלוג "לא למות טיפש" של עידן לנדו.

ראשית עליי לפתוח ולומר שעם הטיעון המרכזי בפוסט של עידן לנדו אני דווקא מסכים לחלוטין,  אם יורשה לי לתמצת בצורה קצת מינימליסטית את הטקסט הארוך של כריס הדג'ס לכך ש"מלחמה זה די חרא". הרי זה טיעון שקשה לכל בר דעת לחלוק עליו. אובדן צלם אנוש, סבל, אכזריות ואובדן החירות הן תופעות שליליות שרק זן מאוד מסויים של אנשים לא כל כך אינטיליגנטיים מצליח למצוא בהם חן או צדדים חיוביים. אבל לא על הטיעון הזה אני רוצה לכתוב, אני רוצה לכתוב על המטא טיעון שמובא ברישא של הפוסט: אין מספיק יצירה אנטי מלחמתית בארץ וצריך שיהיה יותר.

יצירה אנטי מלחמתית לא יכולה ולא צריכה להיות מנותקת ממבט כולל על כלל הפעילות האנטי מלחמתית בארץ, אמנות אנטי מלחמתית היא אמנם פן משמעותי אך היא אינה עומדת לבדה: גם תנועות פוליטיות, ותנועות זכויות האדם שמציגות ומפרסמות את זוועות המלחמה או הבט"ש גורמות לאקלים אנטי מלחמתי בקרב כל מי שנחשף לעבודתן. אבל בניגוד לאמנות אנטי מלחמתית שאותה קצת קשה לכמת, על כמות ארגוני זכויות האדם מפורסמות סטטיסטיקות. בישראל על 7.4 מיליון תושביה יש כ-80 תנועות של זכויות אדם. ו-3 תנועות שקוראות להשתמטות מהצבא (יש גבול, אומץ לסרב ופרופיל חדש). איני כמובן טוען שארגוני זכויות אדם שקולים לארגוני סירוב, אבל שניהם מעלים לתודעה אנטי מלחמתיות, ולכן למטרת פוסט זה שתי סוגי התנועות רלוונטיות.

עידן טוען שאין מספיק יצירה אנטי מלחמתית בארץ, אבל בעיניי יש לא מעט ביקורת שאינה אמנותית שמעודדת אנטי מלחמתיות, בין אם ביקורת בינלאומית ובין אם ביקורת פנים ישראלית. המחלוקת ביני לבין עידן אני סבור מתחילה בכך שאני מניח שעידן סבור שכל המרבה הרי זה משובח, ואילו אני סבור שאקלים אנטי מלחמתי כמו כל דבר בחיים, צריך להיות קיים במידה וצריך להיות מותאם לנסיבות. דמיינו לכם שבאמצע מלחמת העולם השניה היו קמים בלונדון קבוצה של אנשי רוח שהיו מתחילים לכתוב, להופיע וליצור אמנות שהיא אנטי מלחמתית במובהק – ודמיינו לכם שההשפעה שלהם הייתה כה חזקה שזה היה מגיע לשדה הקרב.

האם חייל שקורא את ג'וזף הלר או רואה מחזה של חנוך לוין לפני היציאה לקרב יהיה חייל יותר טוב? האם חייל שהסביבה משדרת לו שהוא עומד להיכנס לתוך עולם אכזר בו הוא יעמוד מול אובדן צלם אנוש, ויותר מכך: יראו בו בארצו כפרא אדם ולא כלובש מדים שהורים מצביעים עליו לילידהם בהערצה, יהיה מלא מוטיבציה להקריב את חייו בשדה הקרב? הרי אם המלחמה אכזרית ומטופשת כמו שאומרים רוב אלו שהשתתפו בה, הדבר האחרון שתרצה לספר לחיילים שיוצאים לקרב הוא את האמת.

עם זאת, אין ספק שיש גם יתרונות באקלים אנטי מלחמתי, הוא מפעיל לחץ על ההנהגה לא לצאת למלחמות מיותרות ומעודד ערכים הומניסטיים וליברליים שללא ספק עדיפים על פני הערכים הדוגמטיים והצרים שמעודד המיליטריזם.

הפגנה של תנועת פרופיל חדש

הפגנה של תנועת פרופיל חדש

וביהנתן שיצירה ואקלים אנטי מלחמתי פוגע באפקטיביות הצבא השאלה שנשאר לשאול היא שאלה של עלות מול תועלת, האם הפגיעה באפקטיביות הלוחמים ובתודעה ציבורית שווה את היתרונות? וכאן אני חוזר להבחנה היפה שעשה עידן בין רוע הכרחי לרוע הכרחי. בעוד הצבא האמריקאי יוצא להרפתקאות בעיראק ובאפגניסטן למרות שהם רחוקים מהלוות איום קיומי על ארה"ב, ישראל אני סבור נמצאת במצב קצת שונה. וכאן אני חושב ששוב תימצא מחלוקת ביני לבין עידן, בעוד עידן כנראה מאמין שניתן למנוע את רוב או כל המלחמות באמצעים דיפולמטיים (זאת הייתה לפחות התרשמותי מקריאת התגובות) אני מאמין שכל עוד יש ניגוד אינטרסים מובנה בין ישראל לבין שכנותיה, אין שום סיבה להניח ששכנותיה של ישראל לא ישתמשו באמצעים צבאיים אלימים כדי להשיג את מבוקשם. או כמו שכתב יפה פון קלאוזוביץ "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות."

כמובן שעל המחלוקת הזאת ניתן לשפוך אלפי עמודים של דיו וירטואלי, אבל כנראה שהערכת הסתברות על קונפליקט עתידי בהינתן שכוחה הצבאי של ישראל יהיה X או X מינוס Y כנראה קצת גדול עליי, וכנראה קצת גדול על רוב הקוראים. אשתדל להמחיש זאת בניסוי מחשבתי, אני מניח שרוב הקוראים יסכימו איתי שאם צה"ל יחליט מחר להתפרק מנשקו לא יקח יותר מכמה ימים עד שמדינת ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית (אני גם הייתי מהמר על טבח של האוכלוסיה היהודית, אבל אני פסימיסט) . בין המצב הזה למצב הנוכחי יש ספקטרום אינסופי של אפשרויות שכולל את צה"ל ברמות כוח מסויימות. כנראה שככל שצה"ל יהיה יותר חלש הרי שהמלחמה תהיה משתלמת יותר לאויבי ישראל, ואקלים אנטי מלחמתי באופן אבסורדי, מחליש את צה"ל ומגביר את הסיכוי שתפרוץ מלחמה.

לעומת זאת, הייתי אומר שבארה"ב המצב הפוך. מכיוון שארה"ב היא באופן מסורתי הצד האגרסיבי – הרי שאקלים אנטי מלחמתי יקטין את הסיכוי שתפרוץ מלחמה. ולכן מה שמתאים לאמריקאים או לאירופאים, אני לא בטוח שמתאים לנו.

השאלה שצריכה להישאל אם כך היא, האם באמת בישראל יש תחושה שאין מספיק מודעות אנטי מלחמתית? לתחושתי התשובה היא שדווקא יש יותר מדי מודעות אנטי מלחמתית ואמנות אנטי מלחמתית נוספת לא תעשה יותר מלהתפרץ לתוך דלת פתוחה, במיוחד כשמלכוד 22 ובית מטבחיים 5 כבר מתורגמים לעברית.

נ.ב

היה חסר לי אזכור של להקת הבילויים בפוסט של עידן. תנשב רוח הוא דוגמה נאה, על אף שאני לא מסכים עם המסרים שלהם מדובר ללא ספק על אחת מלהקות הרוק הכי טובות בישראל אי פעם.

מדוע המושגים ימין ושמאל מעודדים עצלנות אינטלקטואלית

דמיינו שאתם טייסים במטוס שצריכים להנחית אותו נחיתת אונס, מגדל הפיקוח פונה אליכם כדי לייעץ לכם איך להנחית את המטוס ומבקש מכם את הבקשה הבאה: "תארו לי את הערכים של כל המחוונים במטוס שלכם במילה אחת". סביר להניח שהייתם סבורים שפקח הטיסה יצא מדעתו, ועם זאת – דבר דומה כמעט כולם עושים מדי יום ביומו.

מה הקשר בין תמיכה בהתערבות הממשלה בכלכלה, ליברליות חברתית והאמונה בכך שניתן למנוע סכסוכים באמצעים מדיניים בלבד? אם תשאלו אותי אומר לכם שאין לי מושג. אבל כל הדיעות האלה נוטות להיקשר בשיח הציבורי במילה "שמאל". ורוב האנשים שמזהים את עצמם כ"שמאל", מחזיקים כמעט תמיד בכל הדיעות האלה שחוט השני שעובר בינהן הוא דק כשערה.

ניתן לומר כי אותה "צורת חשיבה" עוברת בכל אחת מהתחומים האלה והשוני בין סלי הדיעות של שמאל וימין הוא בעצם בצורת החשיבה שעקבית בין כל אחת מסלי הדיעות, אבל הדברים לא מתיישבים עם המציאות. מפלגת שינוי לדוגמה הייתה מפלגת ימין כלכלית, אבל שמאל מדינית – ואני לא סבור שהרעיונות שלה לא היו קונסיסטנטיים אחד עם השני.

העולם מורכב, וצפוי היה שהדיעות של אדם על איך העולם צריך להיות יהיו מורכבות בהתאם. אבל הסמנטיקה שעוסקת בהגדרה העצמית של בני האדם ביחס לדיעות שלהם היא דלה בצורה עלובה, היא ממקמת את כל בני אדם עם מאות הדיעות שלהם על מאות תחומים שונים על ציר חד מימדי שנע בין שמאל קיצוני לימין קיצוני. הרעיון להגדיר סל כל כך עצום של דיעות במילה אחת דומה לבקשה לדווח על סטטוס של כל המחוונים במטוס במילה אחת.

הגדרות קצת יותר מפורטות של שמאל וימין שעדיין מחביאות הרבה מהמורכבות

הבעיה האמיתית שההגדרות האלה יוצרות צורך עקר לעקביות בין תחומית רק כדי לעמוד בצורך של הגדרה עצמית. נניח שאלמוני כלשהו הוא ימני מדינית ותומך בליכוד – באופן אוטומטי ואפילו מבלי שהוא חושב על זה, הרי שהוא גם תומך בשוק חופשי על פני התערבות ממשלתית רק מתוך הגדרתו כ"ימני".

הבעיה שנוצרת היא בעיית השבטיות, ההגדרה הפוליטית העצמית של בני אדם היא כלי נוסף להשתייכות חברתית ותחושת שותפות. אם כל השמאל מאמין שהסוציאליזם הוא האידיאל הכלכלי, הרי שכפירה של איש שמאל מדיני בדיעה הזו יביא אותו לריחוק משאר "שבט השמאל". וכך נראה שבמקום לגבש דיעות על כל תחום בנפרד רוב האנשים מחזיקים ב"סלים של דיעות" שיוצרות קורלציה מזוייפת בין דיעות שאין להם דבר משותף אחד עם השני מלבד סיבות היסטוריות וסמנטיות שעמדו מאחורי ההגדרות של ימין ושמאל.

הבחירה הזו בין "סלי דיעות" אמנם מפשטת את תהליך ההחלטה עבור רוב האנשים, אבל היא גם מביאה לעצלנות אינטלקטואלית: במקום לקרוא ולחקור על כל תחום פוליטי בנפרד ורק אז לגבש דיעה, אנשים פשוט עושים אקסטרפולציה של סל הדיעות שלהם. בעיניי, כל מי שהדיעות שלו פשוטות מספיק כדי להגדיר אותן במילה אחת כנראה שהן גם לא שוות יותר מדי.